רזא דשבת

רזא דשבת (סוד השבת) הוא החלק השני של הטקסט הקבלי כגונא דאינון מתיחדים לעילא (כפי שהם מתאחדים למעלה) מתוך ספר הזוהר, שהחסידים נוהגים לומר בערב שבת. טקסט זה, בשפה הארמית, מגשר אצלם בין קבלת שבת לתפילת ערבית. הוא מתאר את הזיווג המיסטי המתרחש כל ערב שבת, לפי תורת הקבלה, בין הכוחות הזכריים לנקביים בתוך האלוהות. השבת היא התגלמותה הארצית של ספירת מלכות, שבה מתרכזים ששת הכוחות הנקביים שבמערכת הספירות האלוהית. כשיורדת השבת, ספירת מלכות פורשת ומיטהרת מכל הדינים (כוחות הענישה והרוע) שמקיפים אותה בימות החול. היא מכינה את ששת כוחותיה להתאחדות עם שש הספירות הזכריות שמעליה - חסד, גבורה, תפארת, הוד, יסוד - ובונה את עצמה ככיסא הכבוד שעליו יתיישבו הספירות הזכריות, וכך יתרחש הזיווג השבועי. בשעה שישראל אומרים "ברכו את ה' המבורך" בתפילת ערבית של שבת, מתחיל להתרחש התהליך המיסטי של הזיווג, והוא מגיע לשיאו כשישראל אומרים "שמע ישראל". שש המילים של "שמע", המסתיימות ב"אחד" ונאמרות בקול רם, מייצגות את ששת הקצוות של ספירת מלכות. במילה "ועד" מושלם הזיווג. בעקבות הזיווג השבועי יורד שפע לעולם ומזין אותו כל ימות השבוע. אף שמעטים הם החסידים המבינים את הטקסט, ואולי דווקא בגלל זה הם מייחסים לו קדושה יתירה ונוהגים לומר אותו בדבקות וברגש עמוק. חזנים רבים שרו את הטקסט ואף הקליטו אותו.

כפי הנראה גם החזן פינצ'יק לא הבין את הטקסט לעומקו. כך למשל הוא השתמש בחריזה "רזא דשבת/ איהי שבת" כבפזמון, ולמעשה המילים "רזא דשבת" הן כותרת לחלקו השני של הטקסט, והמשך הטקסט צריך להיות "איהי שבת דאתאחדא ברזא דאחד" וכו'. כמו כן הוא בוכה בעת שירת המילים "ומארי דדינא", בהבינו כנראה שמדובר על "גזירות מרות", ואילו הטקסט מספר שכוחות הממונים על הענישה ("מארי"= אשונים או ממונים) נעלמים עם כניסת השבת.

פינצ'יק פותח את יצירתו בסוף החלק הראשון של הטקסט הקבלי, וזה משמש לו כהקדמה לקטע של "רזא דשבת". הוא מסיים את הקטע כמה משפטים לפני סוף הטקסט, כנראה כדי להשאיר מקום לחזן לסיים את שאר המילים בלחן המקובל לנוסח של "ברכו" אצל החסידים. מצד שני, ייתכן שהסיום הפתאומי במילים "בר מנה" (מלבדה) מקורו בעניין טכני, והוא קשור למגבלת הזמן של צד התקליט בתקליטי 78 סיבובים לדקה.

אצל פינצ'יק, כמו אצל החזנים האחרים, הרגשות שעוררה תפילה זו היו חשובים הרבה מעבר למשמעות המילים. ואכן לא היה חזן שהצליח להביע את עמקות הרגש החסידי ברזא דשבת כמו פינצ'יק. את העמקות הזאת הוא תרגם לשפה מוסיקלית מופלאה המבוססת על ניגוני לימוד הגמרא, אבל גם מתעלה מעליהם ומשלבת בתוך הקטע המוסיקלי פסאז'ים וירטואוזיים מפרי קולו, שהיה קל תנועה במידה שלא תיאמן. כך נוצרה אחת היצירות הקלסיות והאהובות ביותר של "תור הזהב" של החזנות המזרח אירופית. 

פייר פינצ'יק (שמו המקורי: פנחס הלוי סג"ל) נולד למשפחה חסידית בעיירה ז'יבוטוב (Zhivotov) באוקראינה, שם למד בחדר ובישיבה המפורסמת של העיירה. בגיל צעיר נשלח לגור עם סבו בקייב ושם נתגלה כישרונו. הוא למד פסנתר וזמרה בקונסרבטוריון של קייב, במטרה לפתח קריירה תאטרונית, ועסק בחיבור לחנים לטקסטים ביידיש ולשירים סובייטיים בשפה זו, אך במשך הזמן החל להופיע גם כחזן ושימש בחזנות בקייב ובלנינגרד. בשנת 1926 היגר לארצות הברית. למרות פרסומו הגדול בזכות תקליטיו, לא הייתה לפינצ'יק משרה קבועה, והוא שימש כחזן במקומות שונים. בעיקר התפרסמו הופעותיו בבית הכנסת "כנסת ישראל נוסח ספרד" בשיקגו הוא נפטר בניו יורק בשנת 1971.

למרות שפינצ'יק היה בעל השכלה מוסיקלית רחבה יותר מזו של חזנים רבים בני דורו, הוא הקליט את הרצ'יטטיב הנפלא הזה בליווי שלא עשה לו צדק. ולא זו בלבד, אלא שהליווי משתנה באופן ברור בחלק השני של היצירה. כל חלק מוקלט על צד אחד של תקליט 78, ויש כעין שבר בין שני הצדדים. עיבוד שונה, גם הוא לא מעמיק, פורסם בקובץ יצירותיו של פינצ'יק שיצא לאור בערוב ימיו. העיבוד של אנדרה היידו מנסה לעשות צדק לריצ'יטטיב ובונה אותו מתחילתו ועד סופו כשמקשה אחת, ומבליט גם את ההתפתחות המלודית שבו. לא קל להיכנס לנעליו של פינצ'יק בשירת רזא דשבת. רבים עשו זאת ונכוו, בעיקר בחיקויים בלתי מוצלחים של שירת פינצ'יק. החזן אשר היינוביץ אינו מחקה את שירת המלחין, אלא נותן אינטרפרטציה משלו ליצירה. כפי שנוהגים חזנים בדורות שלאחר פינצ'יק, היינוביץ שר את היצירה בטמפו איטי יותר, אשר מאפשר לו להתעמק בפסאז'ים המהירים. תוך כדי הוא מביע בהצלחה יתרה את הרגש העמוק שבטקסט, כפי שהבין אותו פינצ'יק.