לא תבושי

הבית השישי מתוך הפיוט לכה דודי של ר' שלמה אלקבץ, זכה במסורת החסידית להבלטה יתירה, כיוון שמיקומו בשיר רומז לספירת יסוד של מערכת האלוהות, ולהידבקות בספירה זאת מייחסים החסידים סגולות רבות. לכן נוהגים החסידים לשנות את הניגון של הפיוט בבית השישי, ובדרך כלל שרים אותו בלחן עליז ומתלהב.

כאן לפנינו סוג אחר של מוסיקה לבית זה. מדובר ברצ'יטטיב חזני חופשי ומרגש, אשר כנראה לא נוצר להשמעה בתפילת קבלת שבת, אלא כחלק מרפרטואר הקונצרטים של החזן או כדי לכלול אותו בתקליט המיועד להאזנה בבית. אף שהוא נוצר כנראה בסביבות 1960, הרצ'יטטיב הזה שייך לרפרטואר של חזנות שהתפתח בראשית המאה ה-20 והופץ לרוב על גבי תקליטים, בתקופה שכונתה בדיעבד "תור הזהב" של החזנות האשכנזית המזרח אירופית.

וידר, מגדולי החזנות המזרח אירופית בדור הקודם, נולד במישקולץ, הונגריה. הוא שימש חזן בווינה ובניו יורק, ולבסוף בבית הכנסת "עדת ישורון- הדרת קודש" במונטריאול שבקנדה. נוסף לשליטה הנפלאה בקולו, הוא ניחן בכושר אלתורי בלתי רגיל ובדמיון מוסיקלי עשיר. קטעי החזנות שלו התפרסמו בתקליטים, וכמה מהם, כגון "ממקומך מלכנו תופיע" מתוך הקדושה לשחרית של שבת, נחשבים ליצירות מופת בחזנות, הן מבחינה הרגשית והן מבחינת השליטה המוחלטת במודוסים החזניים. הרצי'טטיב הוא בסולם דו-דיאז מינור ופותח במילים "לא תבושי ולא תכלמי", בדרך חזנית רגילה של ביסוס התשתית המוסיקלית של הסולם והמודוס המינורי. במילים "מה תשתוחחי ומה תהמי" הוא עובר לסולם דורי אוקראיני ומדגיש את התמיהה ואת ההשתוממות שבמילים. כדרך החזנים המזרח אירופים, מושמעת עתה חזרה על המילים הראשונות, אולם תוך התרגשות מסביב לאוקטבה מעל לטוניקה המקורית, ומכאן ואילך ההתרגשות גוברת עד שהיא נפתרת במילים "ונבנתה עיר על תילה". היינוביץ אכן נאמן לקו ההתפתחות הזה ומביע חום רב והתרגשות.

וידר הקליט את היצירה שלו בתל אביב, בליווי של ליאון (אריה) גראף בעוגב. יש לשער שכדרך החזנים, אלא רק את הקו הקולי בגרסתו של זלצמן, ובנה ליצירה עיבוד חדש לפסנתר. בהקלטה המקורית העוגב מלווה את החזן בהרמוניות קונבנציונליות, אפשר לומר אפילו בנאליות, מסוג ההרמוניות המלוות קטעי חזנות רבים בהקלטות ובקונצרטים, מאז ימיהם הראשונים של תקליטי החזנות ועד היום. הגישה של אנדרה היידו שונה לחלוטין. במקום ללוות את היצירה, הוא יוצר רקע של טפט הבנוי ממהלכים הרמוניים וגוונים של צליל הלקוחים מתוך הרצ'יטטיב עצמו, ועל הרקע הזה הוא מנהל דיאלוג עם החזן בצורה של חיקויים או פיתוח קצר של תבניות מלודיות של החזן. הפסנתרן מתרגש עם החזן ועוזר לו, על ידי קווים ארוכים של ליווי, ליצור כיווניות דרמטית. חידוש מעניין הוא הליווי הקצבי של הפסנתר לשירה החופשית ברובאטו של החזן. מה שמפליא כאן במיוחד בתפקיד הפסנתר, הוא השילוב המוצלח של הקונבנציות החזניות במודוס מינור עם תבניות פנטטניות הלקוחות כאילו מעולם מוסיקלי אחר.