דודעלע

השיר, הידוע גם בשם "אנא אמצאך", הוא אחד מתריסר שירים המיוחסים לצדיק החסידי ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שהידועים בהם הם "מאיר'קע מיין זון" (מאיר, בני) ו"דער קדיש פון ר' לוי יצחק" (פתיחה לקדיש של ר' לוי יצחק). שירים אלה עברו במסורת החסידית ונכנסו לרפרטואר הקונצרטים של זמרים וחזנים גם מחוץ לתחומי החסידות. ואולי יותר מששרו אותם החסידים, שרו אותם הזמרים המקצועיים מחוגי המשכילים, שהיו מאוהבים בדמותו של ר' לוי יצחק, "סנגורם של ישראל".

דיון מעמיק בשירים הללו עתיד להתפרסם במאמר של מיכאל לוקין ומתן ויגודה. נציין כי כותר השיר הוא משחק מילים ביידיש על המילה "דו" (אתה) - בפנייה לקב"ה בדרך בלתי רשמית, כמי שפונה לאביו או לאיש הקרוב אליו - והמילה "דודע", שמשמעותה חליל פשוט, מסוג חליל הרועים, או חמת חלילים. מבחינה מוסיקלית, השיר מבוסס על המבנה של לחני רועים אוקראיניים ומולדביים המתחילים ברצ'יטטיב חופשי ומאולתר ומסתיימים בלחן ריתמי בעל אופי ריקודי. לא ידוע לנו על ז'אנר של שירים בשם "דודע", אבל סביר להניח שכינוי זה ללחן של רועים רווח בקרב זמרים או כליזמרים יהודים. ואכן רק לוי יצחק פותח בהכרזה שהוא ישיר לאל "דודע" קטן.

תחילתו של השיר קיבלה את השראתה מפיוט מסוג "אופן" של ר' יהודה הלוי:

יה אנה אמצאך?/ מקומך נעלה ונעלם!
ואנה לא אמצאך?/ כבודך מלא עולם!

המשכו הוא פיתוח חסידי לרעיון ההשגחה הפרטית של האל, והשיר מסתיים ריקוד של הלל לקב"ה הנמצא בכל ששת הקצוות של היקום: ארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה.

לפי לוקין וויגודה ידועות שש גרסאות שונות ללחן של דודעלע. הגרסה המפורסמת ביותר בקרב חזנים וזמרים, היא זו של הזמר והאספן מנחם קיפניס (1878- 1942) והיא ידועה היום בשל העיבוד הווירטואוזי לקול ולפסנתר מאת ליאו ליוב (1878- 1960). גרסה אחרת של הלחן נדפסה ב'נח"ח, ספר הניגונים לחסידי חב"ד'.

החזן היינוביץ שר גרסת ביניים, גרסה שהייתה שגורה בפיו של החזן ברלה זלצמן ומקורה לא ידוע. בשנת 1977 עיבד איתן אביצור גרסה זו לזמר ולאנסמבל כלי, והיא הוקלטה בביצוע החזן זלצמן בליווי אנסמבל בהשתתפות אנדרה היידו. העיבוד הנוכחי לקול ולפסנתר מתבסס על העיבוד של אביצור. כאן היידו מעצב את הרקע המיסטי והמדיטטיבי לחלקו הראשון של השיר על ידי שימוש בהנגדה של טרימולו בבאס מול הבזקים של צלילים גבוהים, כעין הבלחות של אורות נעלים מנצנצים. בחלקו השני - העליז - של השיר, מבליט היידו את האופי הריקודי של הניגון, באמצעות אקורדים ריתמיים כבסיס לריקוד ופסאז'ים מהירים בצלילים גבוהים, עם קווים מלודיים מתנגשים, כפי שאפשר למצוא בנגינת הכליזמרים.