הבן יקיר לי אפרים

הפסוק מתוך נבואת הגאולה של ירמיהו מוכר לחזנים מתוך סדר זיכרונות שבמוסף של ראש השנה. הוא עומד שם כגולת הכותרת של הפסוקים המשמשים חיזוק לרעיון שהאל זוכר תמיד את יציריו, ובוודאי את עם ישראל. הוא זוכר אותם במיוחד בראש השנה, והוא יפקוד אותם לטובה ביום הדין הזה בגלל הבטחתו לאבות האומה. הפסוק פותח בה"א השאלה. ירמיהו שואל בשמו של הקב"ה שאלה רטורית: האם אכן אפרים הוא בן יקיר וילד שעשועים של האל? התשובה היא כמובן, לא! ואכן במקומות אחרים ירמיהו מפרט שאפרים שהוא סמל לממלכת ישראל, חוטא ואינו נאמן לבוראו. בהמשך הפסוק האל מתפלא, כביכול, שאף כי אפרים אינו ילד שעשועים, לבו נכמר בכל עת שהוא זוכר אותו, ועל כן ירחם עליו.

חזנים רבים, במיוחד במזרח אירופה, הבינו את ה"א השאלה שבפסוק כה"א הידיעה, ומכך יוצא שאפרים הוא אכן ילד שעשועים. לכן נהגו לשיר את הפסוק בלחנים עליזים. הגדיל מכולם החזן שמואל מלבסקי, שבנה את הקטע המפורסם שלו כעין דוינה מולדבית: תחילתה רצ'יטטיב עם סלסולים, וסופה לחן כליזמרי ריקודי. לא כן מלחיני מרכז אירופה. אלה בנו את הפסוק כעין אריה, דואט שבו מתבטאת השאלה מצד אחד, וההבטחה האלוהית מצד שני. כך למשל היא יצירתו המפורסמת של לואיס לבנדובסקי לקטע זה.

אף ששורשיו אינם בחזנות של מערב אירופה, "הבן יקיר לי" של אנדרה היידו - אריה מתוך הקנטטה "צרור החיים" - דומה לתפישה של חזני מרכז אירופה. כאן חוזר המלחין לשאלה ובונה אותה כעין אריה אופראית, עם לחן שיכול היה להיות לקוח מאופרה של סוף המאה ה-19 וליווי פסנתרני מעולם הליד הרומנטי והמלודי (melodie) הצרפתי, עם תערובת של קונטרפונקט ומהלכים הרמוניים בהשראת באך. בסופה שך האריה, הופכת השאלה לתשובה חיובית, עם הבטחת ה' כי "רחם ארחמנו".