אנא בכח

למרות שהפיוט המיסטי "אנא בכח" מיוחס לתנא נחוניה בן הקנה, שחי בשלהי ימי הבית השני, נראה שהוא חובר בימי הביניים בחוגי חסידות אשכנז. מטרת חיבורו הייתה כנראה להזכיר לבעלי חכמת הנסתר את אחד משמותיו המיסטיים של הקב"ה. השם הוא בן ארבעים ושתיים אותיות, ותחילתה של כל מילה בפיוט רומזת לאחת האותיות. מעבר לכוחו המיסטי, יש בפיוט כוח רגשי עצום ומגולמת בו בקשה עמוקה וכואבת לגאולה. לימים, יהדות אשכנז, ובמיוחד הפלגים החסידיים, שילבה את הפיוט במקומות שונים בתפילה, כגון בקבלת שבת, בספירת העומר, ואפילו בהדלקת נרות חנוכה ובהקפות של שמחת תורה. חזנים מזרח אירופים, ובמיוחד אלה ממוצא חסידי, הקדישו לו את מיטב הרצ'יטטיבים שלהם.

כזאת היא גם יצירתו של יהושע וידר. אנא בכח של וידר היא ללא ספק יצירה מופת חזנית. היצירה פותחת בתחינה צנועה בסולם מינורי ובטטרקורד היורד מתחת לטוניקה, יוצר כעין סולם פלגאלי סביב הטוניקה ומבליט זמנית יסודות של המודוס "אהבה רבה". במילים "נא גיבור דורשי יחודך" המוסיקה עולה מדרגה מבחינה רגשית והיא נעה בתבניות הידועות בחזנות המזרח אירופית כ"תחינה". עיקרה של זאת הוא השימוש בתבניות קצרות החוזרות ונשנות בסולם המינורי, ומטרתן להפציר בקב"ה כילד שמתחנן לפני אביו ו"מנדנד" לו בתחנונים ובבכיות. במילים "חסין קדוש" שוב עולה המוסיקה מדרגה רגשית, ולשם כך היא מטפסת לרמה גבוהה יותר של טונים בסולם המכונה דורי אוקראיני. עלייה זאת מאפשרת להגיע לשיאה של היצירה, לקראת סופה, במילים "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו". כדרכן של יצירות חזנות מסוג זה, היא מסתיימת במודוס "אהבה רבה", אותו מודוס שנרמז בתחילת היצירה, אולם במין מזיגה של בראבורה ובכי, ובאוקטבה הגבוהה. יצירה זאת, כמו קודמתה לא תבושי (לעיל מס' 3), הוקלטה לראשונה על ידי וידר בתל אביב בליווי של לאון (אריה) גראף בעוגב, והיא אף פותחת את התקליט. היידו לא הכיר את היצירה בגרסתה המקורית, אלא בגרסה שונה מעט, כפי ששמע מפי החזן ברלה זלצמן. בשנת 1977 היידו כתב עיבוד לגרסתו של זלצמן והשתמש בו כשליווה את החזן בהקלטה. העיבוד שלפנינו, אשר היידו יצר עבור החזן היינוביץ, הנו גרסה מחודשת ועשירה יותר של העיבוד הקודם. כפי שעשה ב"לא תבושי" של וידר, היידו יצר כאן רקע מוסיקלי הבנוי ממהלכים הרמוניים וגוונים של צליל הלקוחים מתוך הרצ'יטטיב עצמו, ובנה קווים ארוכים של ליווי במטרה ליצור כיווניות דרמטית. נוסף לדיאלוג עם החזן, היידו גם הדגיש כאן את הצד המיסטי של היצירה על ידי הבזקים הרמוניים מיוחדים, המזכירים את סגנונו המוקדם של איגור סטרווינסקי.