אבל ארליך

מלחין ישראלי
1915-2003

אבל ארליך נולד בקראנץ אשר בפרוסיה המזרחית (גרמניה), בשנת 1915. הוא היגר עם משפחתו לפלשתינה ב-1939 וחי בתל אביב עד פטירתו ב-2003. ארליך הוא חתן פרס ישראל לשנת 1997, ונחשב למלחין הישראלי הפורה ביותר כאשר לזכותו נזקפות יותר מ-3,000 יצירות. את השכלתו המוסיקלית הראשונית רכש בזאגרב, ולאחר מכן עם רוזובסקי (1939-1944) בארץ-ישראל.  ארליך היה מורם של רבים ממלחיני הדור השלישי בישראל. החל מ-1964, הוא לימד במוסדות שונים ונמנה עם מרצי האקדמיה למוסיקה בתל אביב (1967-1991).

אף על פי שהתעניין במוסיקה מן המזרח, רוב עבודותיו הן אטונליות או סריאליות: "שפתו המוסיקלית נעה ממוסיקה נגישה, טונאלית, מטרית וניאוקלאסיציזם פקחי עד לפואנטיליזם, קלאסתרים ואטונליות דיסוננטית". עבודתו המוכרת והמבוצעת ביותר (באופן מצער, לדעתו של ארליך עצמו) היא עדיין "בשרו" לכינור סולו מ-1953. ביצירה זו, המזכירה רונדו ומאופיינת במיקרוטונאליות, משתמש ארליך בצורה הטורקית "פשריף" כחלק מיצירה עם מודאליות מורחבת הנתפסת כחלק מן הסגנון הים-תיכוני שרווח בשנות ה-50'.

לאחר ארבעה ביקורים בדרמשטט ולימודים עם שטוקהאוזן, הערכתו הרבה של ארליך כלפי האסכולה הוינאית השנייה – לוברן במיוחד – חלחלה אל המוסיקה שכתב משנות ה-60' ואילך. ברבות מיצירותיו הקוליות עשה ארליך שימוש בטקסטים עבריים ותנ"כיים וכן השתמש בכמה מנגינות, מוטיבים או תאים מלודיים של חזנות מזרחית, בעיקר מג'רבה. יצירות חשובות אחרות שלו הן "מגדלים וצללים" (אורטוריה, 1960, לא פורסם), "קרינות" (פסנתר, 1961), "אל תהיו כאבותיכם" (מקהלה, 1964), "נפשות מתות" (אופרה, על פי גוגל, 1978) ו"איוב" (אורטוריה, 1990).

 

 Fleisher, Robert Jay. Twenty Israeli composers: voices of a culture. Detroit: Wayne State University Press, 1997.

AddToAny